ה-AI הפך הפקה של עבודה לכמעט חינמית. טיוטה, מוקאפ, גרסה ראשונה של תוכנית. כל אלה יכולים להיות מוכנים תוך דקות. המהירות הזאת יוצרת מלכודת: כשהתוצר זול, מפתה לתת ל-AI להחליט גם מה התוצר צריך להגיד. אלה שתי עבודות שונות, וכשמערבבים ביניהן, צוותים נפגעים.
כשכלי יכול להפיק חמש גרסאות בזמן שפעם לקח להפיק אחת, האינסטינקט הוא לתת לו גם לבחור איזו גרסה נכונה. אבל למודל AI אין אינטרס בתוצאה ואין לו אחריות על הבחירה. הוא יודע לייצר אפשרויות. הוא לא יודע להגיד איזו אפשרות הלקוח הספציפי שלכם יסלח עליה ואיזו לא. זה ההבדל בין מנוע ביצוע מהיר לבין מי שמקבל החלטות, ואסור ששניהם יתמזגו בשקט לדבר אחד.
לא כל החלטה צריכה אדם באמצע. רובן לא. לאלה שכן יש דפוס משותף: יש בהן פשרה שאף אחד לא הסביר ל-AI, הן נוגעות באיך לקוח או משתמש ירגיש (לא רק במה שהוא יקבל), או שהן קובעות כיוון שהחלטות אחרות ילכו אחריו. רשימה קצרה לזיהוי:
כל השאר, עיצוב מחדש, גרסאות של טיוטה, סיכומים, תשובות שגרתיות, זה בדיוק המקום שבו ה-AI צריך לרוץ בלי שמישהו יבדוק כל צעד. הטעות היא לא שימוש מוגזם ב-AI. הטעות היא להשתמש בו לנתח הקטן של ההחלטות שלמעלה בלי לשים לב שזה מה שקרה.
הפתרון המעשי הוא לתכנן את נקודת ההעברה במפורש, במקום לתת לה לקרות במקרה:
המטרה היא לא פחות AI. המטרה היא תהליך שבו מהירות ושיקול דעת הם שתי שכבות נפרדות ומכוונות, ולא שכבה אחת מטושטשת.