רוב האנשים חושבים על צ'אטבוט כמו על תיבת חיפוש: שואלים, הוא עונה, הוא שוכח. זה כבר מזמן לא נכון, ורוב דפי ההגדרות לא ממהרים לספר את זה. יש שלושה דברים נפרדים שעוזר AI יכול לשמור, וכדאי להבחין ביניהם.
מה שהקלדתם. כל פרומפט, כל מסמך שהודבק, כל טיוטה. את השכבה הזאת כולם כבר מניחים שקיימת.
מה שהוא רשם על עצמכם. כאן מגיעה ההפתעה. העוזר לא רק שומר את השיחות. הוא שומר מסקנות שהוא הסיק מהן. מין פרופיל שמתעדכן כל הזמן: במה אתם עובדים, איך אתם אוהבים שמדברים איתכם, ממה אתם חוששים. לפעמים גם פרטים שמעולם לא נאמרו במפורש, אלא הורכבו מחודשים של שיחות קטנות.
מה שנשאר אחרי שסוגרים את הלשונית. היסטוריית שיחות, ולפעמים גם פעילות בחשבון מחוץ לחלון הצ'אט. השכבה הזאת רק גדלה. כמה ממוצרי ה-AI הגדולים עברו לשימוש בפעילות בחשבון ובתוכן שהועלה כדי לעצב תשובות עתידיות כברירת מחדל. צריך לבקש לצאת, לא לבקש להיכנס.
רוב דפי הגדרות הזיכרון מציגים רשימה קצרה של "עובדות שמורות" שאפשר לערוך. הרשימה יכולה להיראות כמעט ריקה ועדיין לא לספר את כל הסיפור. לצידה קיימת לעיתים קרובות שכבה שנייה, בלתי נראית: הפניה שוטפת לכל מה שאי פעם הוקלד. אין לה רשימה לעבור עליה ואין דרך ברורה לראות על מה היא נשענת.
דף זיכרון שנראה ריק לא אומר כלום על השכבה השנייה. הדרך היחידה לדעת מה באמת נשמר היא לשאול ישירות.
מדביקים את זה בכל עוזר AI שמשתמשים בו באופן קבוע:
על סמך כל מה שאתה זוכר עליי, כתוב פרופיל של מי אני, במה אני עוסק או עוסקת, מה חשוב לי וממה אני חושש או חוששת. תהיה ספציפי. אל תחמיא לי.מריצים אותו לפני שנוגעים בהגדרות, לא אחרי. מי שרואה קודם רשימת עובדות קצרה נוטה להניח שאין שם יותר ולסגור את הלשונית בלי לבדוק.
עושים את זה פעם אחת לכל עוזר שמשתמשים בו בחשבון אישי:
מה שלא הייתם שולחים במייל לאדם זר, לא מדביקים בצ'אטבוט בחשבון אישי. חוזים עם לקוחות, מידע רפואי, כל דבר תחת NDA, כל דבר עם מספר מזהה. את כל אלה מעבירים דרך חשבון שהארגון שלכם שולט בו, לא דרך חשבון פרטי. ההרגל הזה לבד סוגר יותר סיכון מכל המתגים בדף ההגדרות ביחד.