רוב היוצרים עושים תוכן לאנשים שכבר מכירים אותם. זה נשמע הגיוני. זו גם אחת הדרכים הכי קלות לעצור את הצמיחה.
בכל פעם שמפרסמים, יש סיכוי טוב שמי שרואה את הפוסט לא שמע עליכם מעולם. הוא לא מכיר את הפוסטים הקודמים, את הסיפור שלכם, או מה אתם בדרך כלל עושים. אז הפוסט הבא לא צריך להישען על הקהל הקיים. הוא צריך להציג את עצמו.
הרשתות עובדות יותר ויותר כמנועי גילוי. אנשים רואים כל הזמן יוצרים ורעיונות שהם לא עוקבים אחריהם. לתוכן שלכם יש שני קהלים: מי שמכיר אתכם, ומי שאין לו מושג מי אתם. הקבוצה השנייה היא העוקבים, הלקוחות והמשתפים של המחר.
לפני שמפרסמים שואלים: אם זר היה רואה את זה, הוא היה מבין למה זה חשוב?
"בהמשך לפוסט של אתמול", "כמו שאמרתי קודם", "אתם יודעים מה אני חושב על זה". בסדר לקבועים. חיכוך לכל השאר. צופה חדש לא צריך לחפור בפרופיל. נותנים בדיוק מספיק הקשר: הנושא, המתח, וסיבה להמשיך.
השאלה האחרונה הכי חשובה. תוכן מתפשט כי הרעיון שימושי, מפתיע, מצחיק או מוכר. השם שלכם בא אחר כך.
אינסטגרם חזקה בגילוי ויזואלי ושיתוף. טיקטוק בשיחה ובגילוי מהיר. יוטיוב ברעיונות שצריכים זמן ועומק. אותו רעיון, אריזה אחרת: קרוסלה באינסטגרם, שאלה פרובוקטיבית בטיקטוק, הסבר מעמיק ביוטיוב.
לפרסם יותר מרגיש פרודוקטיבי, אבל זה לא מבטיח מעורבות. השיעור הוא לא "לפרסם פחות", אלא לבדוק אם כל פוסט נוסף מצדיק את המקום שלו.
פוסט עם מעט לייקים יכול להיות מאוד שווה, ופוסט ויראלי יכול לא לעשות כלום לעסק. המדד הגיוני רק כשיודעים מה התפקיד.
לפני שמפרסמים, מדמיינים שהצופה הראשון לא שמע את השם שלכם מעולם. הוא יבין? יהיה לו אכפת? ימשיך לצפות? ישתף? ירצה לראות מה תעשו הלאה?
אם כן, אתם כבר לא רק עושים תוכן לקהל שלכם. אתם עושים תוכן שבונה קהל חדש.