קל להגדיר את המודל הכי חזק והכי יקר לכל דבר. הגדרה אחת, מודל אחד, וכל משימה עוברת דרכו בלי קשר למה שהיא באמת. ברירת המחדל הזאת נוחה אבל בזבזנית, ואחרי ששמים לב לדפוס, התיקון פשוט ומשתלם.
מודל חזק שמשקיע את כל תקציב החשיבה שלו במשימה שלא צריכה את זה הוא לא "ליתר ביטחון". הוא איטי ויקר בלי תמורה. ובאותו זמן, אותה מערכת משקיעה לעיתים קרובות מעט מדי במשימה האחת מתוך עשר שבאמת הייתה צריכה עבודה זהירה ויקרה. ברוב תהליכי העבודה יש את שתי הבעיות בבת אחת, כי אף אחד לא החליט בכוונה איך לנתב. זה פשוט נשאר על "כולם מקבלים אותו יחס".
עבודה שגרתית עם סיכון נמוך. עיצוב, בדיקות פשוטות, שכתובים קצרים, כל דבר שבו תשובה שגויה קל לזהות וזול לתקן. כאן מתאים מודל מהיר וזול יותר, או הגדרת מאמץ נמוכה. להריץ כאן את המודל הכי טוב זו לא איכות נוספת. זו רק עלות נוספת, ואף אחד לא ירגיש בהבדל.
עבודה שנוגעת בהחלטה אמיתית או במשתמש אמיתי. כל דבר שמתבצע, מתפרסם או שפועלים לפיו בלי בדיקה נוספת של אדם. כאן האפשרות החזקה מצדיקה את המחיר, כי טעות כאן יקר לתפוס אחרי שקרתה.
עבודה באמצע. רוב הכתיבה והחשיבה היומיומית. כאן הגדרה בינונית בדרך כלל עושה את העבודה, וכאן כדאי לבדוק בפועל אם האפשרות היקרה נותנת תוצאה טובה יותר באופן מורגש, או רק תוצאה יקרה יותר.
המטרה היא לא להוציא פחות על AI באופן כללי. המטרה היא להשתמש באפשרות היקרה רק איפה שהיא משנה את התוצאה, ולתת לאפשרות הזולה לשאת את כל השאר בלי שמישהו ירגיש ירידה באיכות.